נפרדנו לשלום מבטי שארחה אותנו כל כך יפה, ועברנו לצלם פרסומת מול בניין מתפורר ומלא אופי.
ההתמודדות עם השכונה הקולנית היתה חוויה מתישה ומצחיקה בו זמנית. בכל הזדמנות שהגיע רגע של שקט ובו היה אפשר לצלם, קרה דבר אחר. תינוק שבכה, כלב שנבך, כלב אחר שהתעורר מהצד השני, כל כלבי השכונה שהחליטו לנבוח יחד, ועד לשכנות שיצאו מהחלונות כל אחת בתורה, ושאלו ביוונית קולנית מה אנחנו מצלמים (או משהו בסגנון).
עם הזמן השכנות כבר ידעו לתדרך כל אחת חדשה שהציצה מהחלון שצריך לשמור על השקט כי מצלמים פה ולא מכובד, אבל כל הסבר כזה גם עלה לנו בקטיעת השוט.
בסוף זה הצליח. יצאנו מותשים מעוד יום צילום ארוך ומוצלח.
אין תגובות
הוסף רשומת תגובה