לא יאומן שכל כך מהר עברו להם שלושה ימים. עוד רגע אנחנו בצרפת, ובעוד שני רגעים המסע יסתיים, כדי לחגוג את חצי הדרך וסיום הצילומים ביוון, יצאנו בהרכב מלא לאכול במסעדת דגים יוקרתית.
על הנייר, ולפי איך שהיא נראית, צפיתי לאוכל מרשים, אבל התחושות מעורבות מאד.
זה למשל היה מופרך. מה עושה סושי במסעדה יוונית? גם אם שמתם יד על דגים טריים (והם היו כאלה), זו לא הצדקה לחרוג מתפריט אותנטי. ואם כבר אתם מכינים סושי וגובים עליו בהתאם, תגישו אחד ראוי, כמו ניגירי שגאה בדג שלו, ולא מאקי עם אבוקדו ואורז ביתי.
עוד סושי, הפעם כבר באמת קלישאתי. על הרול היו פטריות ברוטב וצדפות (מהסוג הקפוא, באסה). אין לי כוח לגימיקים האלה.
צדפות צרובות שהוגשו ברוטב לימוני. מנה טובה ומאופקת.
פלטת סשימי צנועה.
קרפצ׳ו צדפות עם פירה תפוחי עץ חמצמץ. לא היה בזה שום דבר יווני, אבל היה טעים.
סאשימי נוסף (לפי התפריט), שהוטבע בכל הרטבים האסייתים שהיו במקרר.
ואז פתאום, הגיעה המנה הזו. שרימפס עטופים בקדאיף, עם רוטב סלק והשוס הגדול - אבקת יוגורט ושמן זית. טובלים את השרימפס בסלק, מצפים אותו באבקה, ואוכלים בביס גדול.
האבקה נמסה מיד במגע עם הלשון ומאזנת את הסלק והשרימפס המטוגן. היה פשוט אדיר.
ואחרי שהתרעתי בכולם שלא לקחת מנות שנולדו בארצות אחרות, שאלתי את המלצר מה מומלץ מהאוכל המקומי, והוא הציע לי לוקוס בסגנון ההרים.
בפועל הגיע דג יבש עם תפוחי אדמה ושמן. מזל שלא הקשיבו לי.
שוב נקודת אור בקינוח, עם מילפיי מוצלח מאד.
אני מתלבט אם להמליץ לכם על המסעדה, כי היה יותר מדי אוכל מגושם ובלי פוקוס. המחירים גבוהים, לא רק בשביל יוון, והאוכל מנסה להיות משהו אחר במקום להצמד לפשוט, ונופל לקלישאות.
אם בכל זאת תגיעו, שווה להכנס רק בשביל השרימפסים ואבקת היוגורט, או פירות הים בגריל, שכל מי שבחר בהם עשה בשכל.
