מצלמים בבוגאצה

טעים זה חשוב, אבל הגענו כדי לצלם. 

מושיק ודובדבני תופסים שולחן בחוץ, ליד זקן שנראה שהרסנו לו בוקר שקט. 

המלצר מגיש להם 3 סוגי בוגאצה. תרד, גבינה מלוחה, ואחד מתוק.

מושיק ודובדבני מתנפלים על הכל, אי אפשר להאשים אותם, אבל מגלים מהר מאד שהעסק, מה לעשות, שמנוני מאד וכבד על הלשון.
בהזדמנות הזו מושיק מסביר על אחת ממעלות היוגורט באיזון אוכל שמן. החמצמצות והקרירות של היוגורט ״חותכות״ את השומן ומאזנות את הביס לטעם ״עגול״ ושלם.
בנוסף, היוגורט מנקה את הלשון מהשומן של הבורקס ומאפשר קליטה טובה של טעמים, ממש כמו יין. לי זה אפילו הזכיר את האפקט של הג׳ינג׳ר באכילת סושי.

הזקן עדיין לא מרוצה מהסיפור.

מושיק מסביר שהיוגורט מייצר ניגודים. בין חם וקר, בין שמן ורענן, בין פריך לבין נוזלי.
אני טועם אחר כך את השילוב של הבצק העשיר עם היוגורט, ומצטער שלא חשבתי על זה קודם.

תוכלו לראות את הקטע הזה בפרק הראשון של הסדרה.

כיכר אריסטוטלוס

בדרך ללוקיישן הבא אנחנו חוצים דרך הכיכר המרכזית, שהיא אחת הפינות היותר יפות של העיר (ולא קל למצוא כאלו). המדרחוב הקצר נמתח עד לרצועת הים, ובשעות היום המוני תושבים מתרוצצים עם שקיות קניות. 

הרבה נגנים בפינות הרחובות, והצלם מתמקד באחד שניגן על כלי עם שלושה מיתרים שלא ראיתי מעולם. דובדבני מפזז ברקע, ותוכלו לראות את הקטע הזה אי שם בתחילת הפרק הראשון. 

הצצה על העיר בדרך לשוק

אנחנו חוצים מהר את הרחוב הראשי בדרך לשוק. אין טיפת זמן פנוי לעצור, אבל אני מצליח לחלץ כמה תמונות. סלוניקי מזכירה לנו הכלאה בין רחוב אלנבי בתל אביב לחיפה. איזורים רבים נמצאים תחת שיפוץ, ואחרים ממש זקוקים לו. היא שבורה ומחוספסת, אבל בכל זאת, זה אופי, ואופי היא כל מה שעיר צריכה כדי לעניין אותי. 

מה שבטוח, האנשים מאד נחמדים, כולם מגיבים בחיוך למצלמה ויש סבלנות באוויר. נראה שאם היה לי יותר זמן לשוטט הייתי מגיע אל איזורים מעניינים. 

מגיעים לטברנה Myrovolos Smyrni

נכון שתמיד רציתם לשבת בטברנה אמיתית? כזו שתקועה באמצע השוק, שנגני רחוב עוברים בין השולחנות, שיש בה מלצר עם שפם שהוא גם בעל המקום וגם מבשל, שהוא מחליט בשבילך מה להזמין וממלא לך אוזו בכוס כאילו אתה לא צריך להחזיק מצלמה יציבה?

תרשמו את השם - Myrvolos Smyrni

בעל המקום שהיה לו חיוך גדול מתחת לשפם השחיל פה ושם מילים בעברית, ״תודה״, על הכיפאק״, ״ברוכים הבאים״, וכשחקרתי קצת הוא הפתיע עם פתק שנשמר בכיס ועליו שיחון עברי-יווני שהוא יצר לעצמו. הוא סיפר שהמסעדה קיימת מעל 50 שנה ויש לה לקוחות רבים מישראל, כך שהוא היה חייב ללמוד כמה מילים בסיסיות.

הצוות מתארגן ופורס ציוד, ובינתיים מושיק מתיידד עם אחד הלקוחות. הם אוכלים יחד מצלחת סטייל מסעדת פועלים ונראה כאילו הם חברים מאז ומעולם. 

שכן אחר מגיע עם אקורדיאון, חובר אל הקודם, הם מנגנים ושרים יחד, וכשאני מתקרב עם המצלמה עוברים להבה נגילה ואחר כך נעלמים.
הזוי, מצחיק ושמח.

שוב אנחנו נתקלים בשרשרת החרוזים. נראה כאילו כוח מסתורי כורך את גורלם של גברים סלוניקים שחצו את גיל ה60 עם השרשרת הזו לשארית חייהם.



Myrovolos Smyrni
Komninon 32, Thessaloniki
העמוד בTrip Advisor 

השרשרת

מושיק שמסתקרן מהשרשראות קופץ לחנות המזכרות הסמוכה ובוחר לעצמו אחת, דובדבני מצטרף.  

המנהג הזה היה חדש לי לגמרי. הכרתי את המסבחה (השרשרת, לא המאכל) אצל המוסלמים, אבל לא ידעתי שגם בנצרות יש מנהג דומה. (ויקיפדיה יכולה לספר עוד קצת על זה)

הם בוחרים שרשאות, ובעל החנות מלמד את מושיק כמה תנועות הנפה, כאילו השרשרת היא מינימום יויו. מושיק משתלט על העסק בזריזות ומלמד את דובדבני. אם תסתכלו טוב בפרק הראשון של הסדרה, תוכלו לראות אותם צמודים אל השרשראות שלהם. 

הצילומים בטברנה מתחילים

מושיק ודובדבני נכנסים אל המטבח הקטן, ולומדים מג׳ני הטבחית הראשית (שעובדת כבר 31 שנה במקום), את סודות סלט הסלק המפורסם.

סוד גדול אין שם, רק שילוב נכון ורכיבים טובים. הסלט מורכב מנתחים רכים של סלק מבושל ביחד עם העלים שלו שמזכירים מאד עלי מנגולד. מוגש עם יוגורט יווני סמיך שנקצצו לתוכו עלי נענע וחופן אגוזי מלך שבורים.

שלושה רכיבים, והקסם קורה. הסלקים היו כל כך מתוקים, וביחד עם שמן הזית הפירותי זה הזכיר לי יוגורט עם תותים. אני לא צוחק. אין ספק שאני הולך לשחזר את זה בבית. 

מושיק מספר על העקרון של יוגורט עם עשבי תיבול כמתכון בסיס שחוזר במקומות רבים בעולם. אפשר להוסיף אליו כל מיקס שאוהבים, החל מפטרוזיליה, כוסברה, בזיליקום, שמיר או נענע כמו בדוגמא. הוא הופך ברגע כל ירק חם לסלט. נסו לחשוב למשל על קישואים אפויים עם יוגורט ושמיר, או עגבניות טריות חצויות עם יוגורט בזיליקום ושמן זית.

עוד רגע צהרים, נגני רחוב נוספים מגיעים, ואנשי השוק מתאספים ותופסים שולחנות.

אני חייב להגיד שמעולם לא התחברתי למוזיקה יוונית, אבל הפעם, ולא בזכות האוזו, זה היה בדיוק מה שהאווירת הצדיקה. יש דברים שפשוט צריכים את המיקום והרגע הנכון שלהם.

המסעדה פופולרית מאד, אבל כנראה שצוות הצילום הרתיע אנשים ונותרו שני שולחנות ריקים. ארבעה מאיתנו מתיישבים ברקע ואוכלים עם כולם כדי שהפריים יהיה שמח. איזה כיף.
מושיק ודובדבני התמקמו על שולחן במרכז, ושיחקנו עם השרשראות בהמתנה לאוכל.

תפסתי יאסו של הצמד לתמונה שאני מאד אוהב, ומושיק העלה אותה גם באינסטגרם שלו

האוכל מגיע (אמנם בקצב יווני, אבל יש הרבה אלכוהול בין המנות ומוזיקה טובה, אז אין תלונות)

מתחילים בצ'יפורו, שדומה מאד לאוזו המפורסם, אבל מתוק וחזק יותר. 

מוסקה, כי אי אפשר לבקר ביוון ולדלג על קלאסיקות.

אותו סלט סלקים שאפשר לאכול ממנו בלי הפסקה

סלט יווני רענן. אני יודע כמה זה נשמע בנאלי, אבל כשמכינים אותו כמו שצריך זה הדבר הכי נכון על השולחן. 

תפוחי אדמה אפויים ועליהם יוגורט יווני סמיך. הנה טיפ שכדאי לכם לאמץ - נסו להחליף שמנת ואפילו רטבים על בסיס מיונז ביוגורט כדי לקבל טעם מרענן וקליל יותר, בעיקר בקיץ. 

תפוחי האדמה היו די סתמיים, ושמנת היתה מורידה אותם יותר למטה. במקום זאת, היוגורט הקר והחמצמץ ממש החזיר אותם לחיים. אני חושב שהיה בו בצל ירוק, לא סגור על זה. 

עלי גפן, פשוטים וטובים.

ודג בגריל בלי בשורה מיוחדת, אבל טעים מאד. 

לקינוח קיבלנו רֶוָואנִי, עוגת סמולינה (סולת מחיטת דורום) ושקדים טחונים שמזכירה מאד את הבסבוסה (עוגת הסולת של המזרח התיכון) אבל דחוסה, פירורית ועשירה יותר בסירופ מתוק. תושבי סלוניקי באופן כללי אוהבים מאד מתוקים, והם מכנים ב״סירופיאסטה״ את שלל המאפים שטבולים באותו סירופ. בניגוד למי הורדים אצלנו, כאן שולטים טעמי התפוז והלימון. 

סיום נהדר לארוחה.

את המסיבה שערכנו בטברנה תוכלו לראות בפרק הראשון של הסדרה. איזה סיפתח!

וכאילו לא הספיק, באמצע הצילומים עוברת אישה בין השולחנות ומוכרת את אותן שרשאות.

שקט, מצלמים.

לפטנזיות שלי על שנ״צ אין מקום בלו״ז הצפוף. מיד אחרי ארוחת הצהרים אנחנו ממשיכים אל מרכז העיר לצלם פרסומת על גרם מדרגות יפה. 

הצוות פותח מזוודת יוגורט מקוררת שהגיעה מהארץ עבור הצילומים, ואני מחסל שני גביעים עם ריבה מקומית. 

הצילומים נמשכים לא מעט זמן, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להסתובב באיזור. מולנו יש כנסייה יפה וגינה מרוצפת שהתקבצו בה זקני העיר למשחק שש-בש, קריאת עיתון או למצוא משהו לא להסכים עליו. אורדע. 

מדי פעם נשמעות צעקות, וכולם מקיפים את אחד משולחנות המשחק כדי להכריע ויכוח קולני, כאילו מינימום מישהו שכח להגיד ״אחרון״. הויכוח נחתך מהר, והם חוזרים כל אחד למקומו, בצפייה לאקשן הבא שיקים אותם מהספסל.

אני לא רואה הרבה צעירים בעיר הזו, לעומת זאת יש בה לא מעט אנשים מבוגרים שחיים בקצב רגוע שאני לא יודע אם הייתי מחזיק בו מעמד.
נזכרתי שקראתי על אגדה במסורת הפרסית, לפיה אברהם אבינו הגיע לגילו המפולג בזכות אכילת יוגורט, וזה לא הקישור היחיד בין יוגורט לאריכות ימים. היוגורט הגיאורגי ״מאטסוני״ נחשב אצל הגיאורגים למאריך חיים. בטיול שלי לשם אכלתי ממנו בלי הפסקה, ואני נזכר איך הם הגישו אותו לצד המאכלים בצקיים השמנים (כאן בתחתית הפוסט), ממש כמו הבוגאצה.
עוד פרט מעניין, ב-1978 דנונה האמריקאית יצאה בקמפיין עם הסלוגן ״בגיאורגיה הסובייטית, שם אוכלים הרבה יוגורט, רבים חיים מעל לגיל 100״. (זו גם היתה הפרסומת האמריקאית הראשונה בהסטוריה שצולמה בברה״מ). אפילו דניאל קראסו עצמו (על שמו קרוי המותג דנונה) חי עד גיל 103. נחזור אליו מחר.

עוד סיור דרך הכנסייה הסמוכה, ופרלמנט הנשים המבוגרות שיושב ומשקיף עליה. השמש שוקעת ואני נזכר שצריך לחזור.

חזרתי לאתר הצילומים ברגעים האחרונים של שמש זהובה על הרחוב, ותפסתי את מושיק ודובדבני בסצינה מצחיקה. 

השילוב בין השניים גאוני. גם כשנכבית המצלמה הם לא מפסיקים לקרוע אותנו מצחוק.
מושיק הוא פצצת אנרגייה מהלכת שדואג שתמיד יהיה מעניין ושמח. וליאור דובדבני שהכרתי רק דרך הסידרה עם קובץ׳ מתגלה כשנון וחד, וגם קסם של אדם באופן כללי (תנו לו תוכנית!). מצאנו את עצמנו מחניקים צחוקים מהצד השני של המצלמה, ואני מחכה שתוכלו לראות את זה בפרקים.

ארוחת לילה

זה היה יום ארוך, אבל אין תירוצים לדלג על ארוחה טובה. חצי מהצוות הלך לצפות במשחק כדורגל חשוב, ואני הצטרפתי לחצי השני כדי לצוד ארוחת ערב. 

חזרנו אל הכיכר המרכזית ומצאנו אותה מפוצצת בבני נוער וריח בירה מהול בים. מלא מסעדות טראש מסביב, ובסוף נכנענו והתיישבנו באחת כזו. הכי כיכר אתרים. הזמנו המבורגרי ענק ממלצרית שלא הכירה את ישראל או ירושלים, ומושיק ריתק אותנו בסיפורים על הטיולים שלו ברחבי העולם. 

הלילה הזה הסתיים בגלידת כנאפה (גאוני!) וצניחה למיטה. יום  ארוך מחכה מחר