שקט, מצלמים.

לפטנזיות שלי על שנ״צ אין מקום בלו״ז הצפוף. מיד אחרי ארוחת הצהרים אנחנו ממשיכים אל מרכז העיר לצלם פרסומת על גרם מדרגות יפה. 

הצוות פותח מזוודת יוגורט מקוררת שהגיעה מהארץ עבור הצילומים, ואני מחסל שני גביעים עם ריבה מקומית. 

הצילומים נמשכים לא מעט זמן, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להסתובב באיזור. מולנו יש כנסייה יפה וגינה מרוצפת שהתקבצו בה זקני העיר למשחק שש-בש, קריאת עיתון או למצוא משהו לא להסכים עליו. אורדע. 

מדי פעם נשמעות צעקות, וכולם מקיפים את אחד משולחנות המשחק כדי להכריע ויכוח קולני, כאילו מינימום מישהו שכח להגיד ״אחרון״. הויכוח נחתך מהר, והם חוזרים כל אחד למקומו, בצפייה לאקשן הבא שיקים אותם מהספסל.

אני לא רואה הרבה צעירים בעיר הזו, לעומת זאת יש בה לא מעט אנשים מבוגרים שחיים בקצב רגוע שאני לא יודע אם הייתי מחזיק בו מעמד.
נזכרתי שקראתי על אגדה במסורת הפרסית, לפיה אברהם אבינו הגיע לגילו המפולג בזכות אכילת יוגורט, וזה לא הקישור היחיד בין יוגורט לאריכות ימים. היוגורט הגיאורגי ״מאטסוני״ נחשב אצל הגיאורגים למאריך חיים. בטיול שלי לשם אכלתי ממנו בלי הפסקה, ואני נזכר איך הם הגישו אותו לצד המאכלים בצקיים השמנים (כאן בתחתית הפוסט), ממש כמו הבוגאצה.
עוד פרט מעניין, ב-1978 דנונה האמריקאית יצאה בקמפיין עם הסלוגן ״בגיאורגיה הסובייטית, שם אוכלים הרבה יוגורט, רבים חיים מעל לגיל 100״. (זו גם היתה הפרסומת האמריקאית הראשונה בהסטוריה שצולמה בברה״מ). אפילו דניאל קראסו עצמו (על שמו קרוי המותג דנונה) חי עד גיל 103. נחזור אליו מחר.

עוד סיור דרך הכנסייה הסמוכה, ופרלמנט הנשים המבוגרות שיושב ומשקיף עליה. השמש שוקעת ואני נזכר שצריך לחזור.

חזרתי לאתר הצילומים ברגעים האחרונים של שמש זהובה על הרחוב, ותפסתי את מושיק ודובדבני בסצינה מצחיקה. 

השילוב בין השניים גאוני. גם כשנכבית המצלמה הם לא מפסיקים לקרוע אותנו מצחוק.
מושיק הוא פצצת אנרגייה מהלכת שדואג שתמיד יהיה מעניין ושמח. וליאור דובדבני שהכרתי רק דרך הסידרה עם קובץ׳ מתגלה כשנון וחד, וגם קסם של אדם באופן כללי (תנו לו תוכנית!). מצאנו את עצמנו מחניקים צחוקים מהצד השני של המצלמה, ואני מחכה שתוכלו לראות את זה בפרקים.